ישועת היופי: לקראת תיאולוגיה של יופי

היופי מזכיר לנו, השוכנים בזמן, שמשכננו לא מבצר איתן הוא: ביתנו שרוי בדממת הלא-כלום. כך, היופי עשוי לעורר חרדה: לבותינו התלויים על פי תהום דממת המוות חרדים לגורלם, בעוד היופי ניצב מעלינו.

היופי הוא מאורע: הוא מתרחש כאשר השלם מציע לנו את עצמו בַּחלק. היופי – בלטינית formosus מלשון צורה (forma) – נגלה כאשר החלקים השונים של הדבר הנראֶה לעינינו מצטרפים יחד לכלל "צורה", ערוכים ביחס הנכון, ומזכירים לנו את ה"סְפָרות השמיימיות", על ההרמוניה הנשגבת שלהן. ה"יפה" הוא גם speciosus, מאיר: זה קורה כאשר החלק שבו אנו מביטים נדמה כלוכד את השלם, כמקום שבו השלם פורץ לעברנו, נושא את פצע האהבה, מתת האהבה. כאן נפגשים הרוח היוונית והחזון המקראי. כאן, ירושלים מאמצת את אתונה רק כדי לבגוד בה לאחר מכן, בהכריזה כי היופי פרץ פעם אחת בתולדות הישועה, פעם אחת ויחידה: בירושלים עבור היהודים, ובגן שמעבר לחומות, עבור הנוצרים. 

בעולם הזה, הדָבָר (אחד מן הכינויים הנוצריים לאלהות – The Word) מתגלה על ידי ריקון וצמצום עצמו. ללא כל אילוץ חיצוני, הדבר הנצחי מניח לעצמו להצטמצם עד לממדי הקטן-לאין-שיעור, כדי שהזוהר הנצחי יציע את עצמו בלב לילו של העולם. "אקסטזה" זו של האל, שבה הוא חורג מעצמו, היא בבחינת קריאה, הקריאה הגדולה ביותר שניתן להעלות על הדעת, לחוות בעצמנו "אקסטזה מהעולם", ללכת "אל מעבר" לכל הדברים, לעבר המסתורין המושיע אותנו ביופיו – אפשרות שנוצרה כאשר הדבר הנצחי רוקן עצמו מתוך אהבה. בזכות ריקונו העצמי של אלוהים, הנצח נעשה נוכח בזמן, והכוליות האלוהית מאירה מתוך החוויות האנושיות, החלקיות, של הישועה.

"שני חלילים", מסביר אוגוסטינוס, "מנגנים מנגינות שונות, אך אותה הרוח מנשבת משניהם. המנגינה הראשונה אומרת: "יפיפיתָ מבני אדם" (תהילים מה ג); השנייה: "לא תֹאר לו ולא הדר, ונראהו ולא מראה" (ישעיהו נג ב). על שני החלילים מנגנת אותה הרוח: על כן הם מנגנים בתואם. אל תתכחש להם, נסה להבינם. הבה נבקש מהשליח פאולוס לבאר לנו את התואם המושלם שבין שני החלילים.

הראשון מנגן: "יפיפית מבני אדם", "הוא אשר היה קים בדמות אלהים לא חשב לשָלָל היות שווה לאלהים" (האיגרת אל הפיליפים ב 6). זהו היופי העולה על יופיים של בני האדם. ומנגן החליל השני: "ונראהו ולא מראה", "אלא הריק את עצמו, נטל דמות עבד ונהיה כבני אדם" (האיגרת על הפיליפים ב 7). "לא תֹאר לו ולא הדר", למען יעניק לך תואר והדר, למען יעניק לך צורה ויופי. איזה יופי? איזו צורה? אהבת הצדקה, למען תרוץ מתוך אהבה ותאהב בכוחו של הרָץ... ראה אותו, את זה אשר דרכו יפיפית" (אוגוסטינוס, דרשות).

אהבת האל היא שמחוללת תמורה באיש הסובל. האהבה לקוחת את ידוע החולי עליו נאמר "וּכמַסתֵר פָנִים ממנוּ" (ישעיהו נג ג), והיא שמשנה אותו ל"יפיפה בבני אדם". השלם המציע את עצמו בַּחלק מגלה עד כמה החלק הוא סופי: כך, היופי חושף את שבריריותו של היפה. היופי כמוהו כמוות, הוא מאיים עלינו בהתקרבו: חוויית היופי כרוכה בעצב. היופי מזכיר לנו, השוכנים בזמן, שמשכננו לא מבצר איתן הוא: ביתנו שרוי בדממת הלא-כלום. כך, היופי עשוי לעורר חרדה: לבותינו התלויים על פי תהום דממת המוות חרדים לגורלם, בעוד היופי ניצב מעלינו.

היופי טורד את מנוחתנו: אנו בורחים מפניו כפי שאנו בורחים מפני המוות. אנו מנמיכים אותו לכלל בידור, לכלל מוצר צריכה: אולי כך, אנו חושבים, נוכל לחמוק מכאב האתגר שהוא מציב בפנינו, כך לא יהיה לנו עוד צורך לחשוב; כך נחמוק מפני התשוקה התובענית לאמת, משליכים את עצמו אל ההנאה המיידית, נהנים מן הכאן-ועכשיו. בשוק העצום של ה"כפר הגלובלי", דומה כי סימני נוכחותו של היופי נעלמים והולכים.

"היופי של כל החולף הוא הסף הנפתח אל אופקי היופי שאינו חולף, אותו אנו טועמים באהבה וקוראים לבואו באמונה. השלם מציע את עצמו בחלק, והחלק נפתח אל השלם דרך היופי האלוהי שיושיע את העולם. הנצח בא אל הזמן כדי שהזמן יבוא אל הנצח."

כמדומה, בכל החזיתות מכניעות מסכות הפרסום את הכבוד כלפי החגיגיות הטראגית וכלפי בואם הפגיע של האמת והיופי העליונים. "ליקוי היופי", כך נראה, מרמז שלחלק הפגיע אין די כוח לשאת את משקלו של השלם. ואולם, לפי אמונת הנוצרים, אם "הרועה הטוב" (יוחנן י, 11) הקריב את עצמו עד מוות למעננו; אם, דרך הצלב, הוא הראה לנו את הדרך אל תקומת החיים, אזי גם בו נוכל לזהות את היופי שמעבר לאסון, מעבר לספינה הטרופה. דרכו, דרך זה המוביל אותנו אל אופק הדברים האחרון, ניתן לנו ידע על גורל החלק שבו שָכַן הנצחי.

בסבלותיו של עבד אלוהים (ישעיהו מב) ובנטישת הצלב גילה השלם את עצמו ושב והתכסה, דיבר ודָמַם ביחס לעצמו. שם התברר כי השלם, החושף את שבריריותו של החלק, הוא גם האופק המגן על כבודו. העבד אצל ישעיהו וישו הצלוב מגלים את היופי שבשמיטה, באסון: שניהם אוחזים בחידה השלמה של מצבנו האנושי וצופים פני עתיד, העתיד הנכון לנו ולעולם. אלוהי המקרא יוצא מעצמו ושב אל עצמו: היופי בא אל העולם ויוצא אל עבר ניצחונו הסופי. היופי שהתגלם בבשר טועם מן השמיטה העליונה והאיחוד העמוק. ואולם, עבד אלוהים המתייסר וישו הצלוב מגלים לנו את פניו האוהבות של האחר הנסתר: "אבי, בידך אפקיד רוחי" (לוקס כג, 46).

כאב הפרידה האחרונה משתנה בפעולתה של אש האהבה, העזה כמוות (שיר השירים ח, ו). למות בתוך היופי הנוטה למות פירושו "להישמט" אל זרועות האל ולהתיר לעצמנו להשתנות בָּאל הקורא לנו לבוא אל יופי חדש, אחר. היופי המתגלה בהיסטוריה של הישועה חושף את קטנותו של החלק, אך גם את היותו שער אפשרי אל המסתורין. מַעבָר זה נפתח על ידי פעולת האל, שהתגלם בבשר ההיסטוריה פעם אחת ולתמיד והפך את המוות לשלו. מותו, מות היופי, פותח בפנינו את הדרך אל האפשרות הבלתי-אפשרית של החיים, אל מות המוות, אל ניצחונו של היופי המוחלט על פני כל החולף...

היופי של כל החולף הוא הסף הנפתח אל אופקי היופי שאינו חולף, אותו אנו טועמים באהבה וקוראים לבואו באמונה. השלם מציע את עצמו בחלק, והחלק נפתח אל השלם דרך היופי האלוהי שיושיע את העולם. הנצח בא אל הזמן כדי שהזמן יבוא אל הנצח. זו מהות העדות היהודית והנוצרית, זו האמת הגדולה והפשוטה שלה: היופי שיושיע את העולם הוא יופיו של האחד הנצחי, זה שקרא לעם הנבחר לבוא בבריתו ואהב את העולם אהבה מוחלטת למען חיי כל אדם ואדם, ולמען אהבת הכול.