יופי ומשבר

במהלך מלחמת העולם השנייה, סגל הגלריה הלאומית בלונדון נאלץ להחביא את כל ציורי הגלריה כדי למנוע את הריסתם. אך בעקבות בקשות מצד הציבור החלה הגלריה להציג, בזהירות רבה, לפחות ציור אחד בחודש כדי להפיח תקווה בקרב האוכלוסייה הנתונה במבחן. המגיפה המלווה אותנו מזה תקופה, גם כשתחלוף, תמשיך להציב בפנינו שאלות רבות. האם יהיה זה היופי שיסייע בידינו לענות על שאלות אלה?

בחיי המקצועיים עסקתי יותר בתיאולוגיה מאשר באמנות. בה בעת, עלי להודות שהקרבה לכתבי קודש שונים והמחקר התיאולוגי עזרו לי לגלות את היופי שבחיי היומיום. על כן אני סבור כי קיים קשר אמיץ בין תיאולוגיה לאסתטיקה.

בהרהור קצר זה אני מתייחס למילה "יופי" במובנה הרחב ביותר: היופי כולל את האמנות והאסתטיקה, אך ניתן לחוש בו גם במחוות פשוטות מחיי היומיום. עבורי, השפה האסתטית היא שפה אוניברסלית. יש ושיר או מנגינה מצליחים להביע את המשמעויות הנסתרות של הקיום האנושי שאותן אין ביכולתה של השפה הרגילה לבטא באמת.

במובן זה, ראוי שהשפה התיאולוגית תשאב לעתים מן האמנות כדי שתהיה מובנת יותר. האמנות והתיאולוגיה יכולות לסייע זו לזו: תיאולוגיה הנעזרת באמנות עשויה להפוך נגישה ומובנת יותר, ואילו אמנות הלוקחת בחשבון רעיונות תיאולוגיים עשויה לחמוק מסכנת הבנליות והכניעה לאופנות מתחלפות. לַדתות, על מגוון ביטוייהן, גישות שונות ליופי. לעתים, שפת היופי קלה יותר להבנה ולשיתוף מאשר הגדרות תיאולוגיות שונות.

תורתה של קיארה לוביץ', אחת המורות הרוחניות הגדולות של תקופתנו, העניקה השראה לחיי האינטלקטואליים והאישיים. מחשבתה, פועלה, ולבסוף, מורשתה נוגעים לא רק לתחומי הדת והרוחניות אלא גם להיבטים רבים אחרים של החיים. לגבי תפקיד האמנות אומרת לוביץ':

האמן הוא אולי הקרוב ביותר לקדוש. שכן אם בקדוש מתגלם הנס של מי שיודע כיצד להעניק לעולם את אלוהים, הרי האמן, באופן כלשהו, מעניק לעולם את הברייה היפה ביותר על פני כדור הארץ: נשמת האדם. (Chiara Lubich, Essential Writings: Spirituality, Dialogue, Culture, 305).

התגליות שלי בדבר היופי והקשר שלו לנוכחות אלוהים בעולם עברו שלבי התפתחות שונים. באחת התקופות הללו, חקרתי לעומק את ספר יונה. במיוחד התמקדתי בתפילתו של יונה בבטן הדג. דרך המחקר התוודעתי לתיאולוגיה העשירה של הספר, אך גם ליופיו הפואטי יוצא הדופן. אני מאמין שהביטויים הפואטיים של השפה העברית בספר יונה מדגישים ומגבירים את המסר התיאולוגי החזק המצוי בו.

ואולם, היפה מופיע לא רק בקצוות – בקדושה הרדיקלית של ההתגלות או בעומק-עומקו של הים; עבודות בית פשוטות יכולות גם הן להפוך ל"עבודות אמנות". ירקות המוצגים בטוב טעם על גבי צלחת, שמלה פשוטה ואלגנטית, רצפה שנוקתה היטב, שיעור שהכין מורה לתלמידיו בתשומת לב רבה, עבודתם של רופאים ואחיות המטפלים בחולים במסירות אין קץ: האם כל אלה אינם בגדר אמנות? גם כאן אנו מוצאים ביטוי של נשמת האדם.

תיאולוגיה הנעזרת באמנות עשויה להפוך נגישה ומובנת יותר, ואילו אמנות הלוקחת בחשבון רעיונות תיאולוגיים עשויה לחמוק מסכנת הבנליות והכניעה לאופנות מתחלפות. לעתים, שפת היופי קלה יותר להבנה ולשיתוף מאשר הגדרות תיאולוגיות שונות.

תובנה זו מובילה אותי להרהר בדבר תפקידו של היפה בתקופות משבר. כיום חווה האנושות רגע משברי, בשל המגפה שהִכתה בנו בתקופה האחרונה ומסיבות אחרות. יש לי הרושם שדווקא היופי יכול לסייע לנו להתמודד עם המשברים לאורך ההיסטוריה האנושית. לא תמיד ביכולתה של החווייה האסתטית לספק פתרונות ישירים למלחמות, עימותים חברתיים, אסונות טבע או מגפות. אולם האמנות היא שנחלצת לעזרת האדם המבקש להתמודד, לקבל, לסבול ולעתים אף לגבור על קשיים בעת משבר.

אביא דוגמה קונקרטית: במהלך מלחמת העולם השנייה, סגל הגלריה הלאומית בלונדון נאלץ להחביא את כל ציורי הגלריה כדי למנוע את הריסתם. אך בעקבות בקשות מצד הציבור החלה הגלריה להציג, בזהירות רבה, לפחות ציור אחד בחודש כדי להפיח תקווה בקרב האוכלוסייה הנתונה במבחן:

*במהלך המלחמה, כשציורי הגלריה נשמרו במכרה לְווָחָה ולשי, התקבלה החלטה להציג בגלריה ציור אחד בחודש. מכתב שהתפרסם בטיימס בינואר 1942 הסביר את הצעד: "מכיוון שפניה של לונדון כיום מצולקים ופצועים, יש לנו צורך גדול מאי פעם לחזות בדברים יפים" (*אתר הנשיונל גלרי, "תמונת החודש")

המגיפה המלווה אותנו מזה תקופה, גם כשתחלוף, תמשיך להציב בפנינו שאלות רבות. האם יהיה זה היופי שיסייע בידינו לענות על שאלות אלה? אני משוכנע שכן.

בינתיים מאפשר לנו היופי להביט אל העתיד במשנה תקווה.