דבר העורך: מה הוא יופי?

מהותו של האל חורגת מגבולות תבונת האדם ועל אחת כמה-וכמה מגבולות החושניות הניסיונית – שהיא מקומו של היופי. זה ההקשר מתוכו ניתן להבין את האיסור על סגידה לפסל או לתמונה. אם האל הוא בגדר שלמות החורגת מגבולות החושניות שלנו אין אפשרות לתאר אותו על-ידי תמונה. אם מניחים כי האל מבטא את השלמות, הרי התמונה פוגעת בשלמותו.

המורכבות שביחס בין תיאולוגיה ואסתטיקה נעוצה בכך שהיופי מתאר דבר-מה נראה, בעוד האל במהותו הוא בלתי-נראה. במסגרת החשיבה הדתית המונותיאיסטית האל נבדל מהותית מן האדם ומן העולם, זאת כיון שהאל מבטא את השלמות בעוד האדם מבטא את החלקיות החולפת. מהותו של האל חורגת מגבולות תבונת האדם ועל אחת כמה-וכמה מגבולות החושניות הניסיונית – שהיא מקומו של היופי. זה ההקשר מתוכו ניתן להבין את האיסור על סגידה לפסל או לתמונה. אם האל הוא בגדר שלמות החורגת מגבולות החושניות שלנו אין אפשרות לתאר אותו על-ידי תמונה. אם מניחים כי האל מבטא את השלמות, הרי התמונה פוגעת בשלמותו.

עם זאת – את היופי ואת הפליאה אל מול אוצרות הטבע והיצירה ניתן למצוא אף בקרב מארג החיים הדתי. היופי אמנם נתון במסגרת עולם מוגבל, אך הוא חושף אף כי במסגרת המוגבלת הזו אנו צפויים להפתעות. אם היופי הוא בגדר הפתעה, אז אין דרך לחזות את מקורו. השאלה – מה הוא היפה? – איננה בוחנת מה הוא המקור המעורר בי את ההתרגשות האסתטית, אלא דווקא – מה טיבה של התרגשות זו?

טיבה של ההתרגשות האסתטית אינו שונה במהותו מטיבה של ההתרגשות הדתית – שתיהן יסודן בכך שמשתנה אליו לא ציפינו כלל נכנס אל תוך מערך השיקולים 'הרגיל' שלנו. ההתרגשות תפקידה לקשור בין עולמו של האדם ובין האירוע הבלתי-צפוי – מדובר בחוויה רוחנית של ערעור הגבולות המוכרים. על-כן, אף דתות השוללות כל פסל ותמונה ומתנגדות עקרונית לכל גילום נראה של האל – מוצאות ליופי תפקיד נרחב במסגרת החוויה הרוחנית.

כאשר היהודי מדמה בעיני רוחו את הטלטלה שבהתגלות האל במעמד הר-סיני, הרי הוא פוגש באופייה האסתטי של התיאולוגיה. כאשר הנוצרי משחזר בלבו את סבלות הפסיון תוך מבט באיקונה, הרי הוא פונה אל יופיו של האל. וכאשר המוסלמי שואב כוונה לתפילתו מן הדיוק הגאומטרי שבאריחי המסגד, הרי הוא מצביע על חשיבותו של המרחב הנראה לעבודת האל.

כאשר היהודי מדמה בעיני רוחו את הטלטלה שבהתגלות האל במעמד הר-סיני, הרי הוא פוגש באופייה האסתטי של התיאולוגיה. כאשר הנוצרי משחזר בלבו את סבלות הפסיון תוך מבט באיקונה, הרי הוא פונה אל יופיו של האל. וכאשר המוסלמי שואב כוונה לתפילתו מן הדיוק הגאומטרי שבאריחי המסגד, הרי הוא מצביע על חשיבותו של המרחב הנראה לעבודת האל.

היחס בין האסתטי והתיאולוגי מציב בפני המאמין את מורכבות הזיקה שבין אלוהים ואדם, כמו גם את השאלה – האם וכיצד ניתן להתגבר על מורכבות זו? שאלה זו עומדת בפתח סדרת הכתבות הראשונה של המגזין – באר האמונה: יופי מנקודת מבט תיאולוגית. מסע שמטרתו בחינת התפר הדק שבין האסתטי והתיאולוגי, בין העולם הנראה ובין האל הבלתי-נראה.

כל אחת מן הכתבות, בדרכה שלה, תציג את היופי כחלקיק המגלם בדרכו את השלמות האלוהית. ההכרה ברוחב היריעה ובפנים השונות לגבי שאלות אלה, היא שהובילה אל אופיה הבין-דתי והאינטר-דיסציפלינרי של סדרת הכתבות. הדיון לקח לעצמו למטרה לגבש שיח כנה על הנושא באופן המפגיש בין נקודות מבט שונות. דווקא היופי הוא נקודת המוצא של דיוננו כיון שלשם התמודדות עם שאלת היופי יש להתמודד עם שאלת הזיקה בין אלוהים ואדם. איזו מין זיקה יש ביננו כפרטים ובין האל? ואיזו מין זיקה יש בין חיינו ובין ההוויה הדתית?