החיפוש אחר האלוהי דרך אמנות קדושה

במשל מהקוראן, משה מבקש לראות את אלוהיו באופן ישיר. חזיון כזה נשלל ממנו, אולם נאמר לו להביט בהר: "אם יעמוד על מקומו, אז תראני" (קוראן, ז: קלח). או-אז מתגלה האל דרך התמוטטות ההר: "וישימהו עפר", ומשה נופל ארצה "כאיש נדהם". בנקודה זו מורה הקוראן למאמינים כי ישנם סימנים הטמונים בבריאה שדרכם ניתן להגיע להבנה עמוקה יותר של האלוהות. השלב הראשון בבואנו להכיר את אלוהים הוא ראיית הסימנים הללו.

באחד החדית'ים בצחיח מוסלם נאמר: "אכן, אלוהים יפה ואוהב את היופי" (Ṣaḥīḥ Muslim, Kitāb al-Īmān, I, 60-61). מילים אלה מרמזות על פנים שונות של האלוהות ומסמלות חיבור עמוק בין הקדוש לביטוייו בעולם הצורות. אלוהים מבטא את אהבתו ליופי דרך הבריאה; כך, הקוראן מתאר את העולם הממשי כאוסף סימנים (אַיאַת) המצביעים על האדריכל האלוהי. שמות כגון אל-מוסַוויר (المصور), המתארים את אלוהים כמעצב-אדריכל, או אל-ג'מאל (الجمال), כלומר 'היפה', נמנים עם 99 שמותיו של אללה. כדי שאפשר יהיה להעריך את התוכנית האלוהית ולהבין את יופיו של האל, יש צורך באמצעי נגלֶה שדרכו ניתן יהיה להכיר את אלוהים.

במשל מהקוראן, משה מבקש לראות את אלוהיו באופן ישיר. חזיון כזה נשלל ממנו, אולם נאמר לו להביט בהר: "אם יעמוד על מקומו, אז תראני" (קוראן, ז: קלח). או-אז מתגלה האל דרך התמוטטות ההר: "וישימהו עפר", ומשה נופל ארצה "כאיש נדהם". בנקודה זו מורה הקוראן למאמינים כי ישנם סימנים הטמונים בבריאה שדרכם ניתן להגיע להבנה עמוקה יותר של האלוהות. השלב הראשון בבואנו להכיר את אלוהים הוא ראיית הסימנים הללו: "הן נראם את אותותינו בכל קצוי הארץ" (שם, מא:נג), כלומר, בעולם הנגלה.

כה חשוב הביטוי הקדוש המאפשר את הכרת האל בעולמנו, עד שלגבי הוגים מוסלמים רבים (כגון אל-פאראבי 872-951) נעשו הטבע, האמנות, המוזיקה והמישור הסמלי חשובים לא פחות מהלימוד התיאולוגי. ברור למדי שבאִסלאם מילאו האמנות והמוזיקה תפקיד מרכזי בגילוי המוחלט. ההשגה בשכל הייתה צורה אחת של ידע נרכש; דרך היופי, אותה ייצגה האמנות, נחשבה צורה אחרת של ידע, שנרכש על ידי נוכחות המאירה את לב המאמין. היופי נתפש כנוכחות האלוהי בקדוש.

הדוגמה החזותית החשובה ביותר של רעיון זה היא הכעבה (الكعبة), אליה פונים המאמינים בעת התפילות היומיות. הכעבה, שאיננה אלא קובייה, שייכת למה שמכונה "אמנות ראשונית" (proto-art), כאשר משמעותה הרוחנית עולה בקנה אחד עם הממד הפנימי של ההתגלות האסלאמית [T. Burckhardt, Art of Islam (China, 2009), p. 1-4]. ישנה חשיבות גם לאבן השחורה הנתונה בקיר המבנה. אבן זו, שלפי המסורת מקורה בשמיים, אינה ממוקמת בלבה של הכעבה אלא בפינתה – מיקום המעיד על קדושתה, אך שולל טענה כלשהי בדבר אלוהותה של האבן.

הכעבה מכונה לעתים "בית אללה" (بَيْت ٱللَّٰه), כינוי המסמל כי האל שוכן בפנימיותו של האדם. בדומה לקודש הקודשים, המצוי בלב המקדש, שוכנת הכעבה במה שמכונה "המסגד הקדוש" או "בית המקדש", שהוא גם "מקום מקלט". בתוך הכעבה ישנו וילון המכונה "וילון הרחמים". הכסווה (كسوة), הבד המכסה באופן מסורתי את הכעבה, מרמזת על דמיונה של הכעבה לגוף חי – רעיון זה הוא רעיון זר לעולם היווני-רומי, אך מוכר במסורת השמית.

האמנות האסלאמית, ובכלל זה האדריכלות והקליגרפיה, נטולות פסלים או תמונות של הטבע או של בני האדם, וזאת כדי למנוע עבודת אלילים. כל הביטויים האמנותיים של האסלאם, החל בגיאומטריה קדושה ועד לשטיחים ארוגים, נועדו להביע סמליות עמוקה ולהדגיש את המונותאיזם על ידי גילוי האחדות בתוך הריבוי. הדבר דומה לאופן שבו מתאחדים שמות האל, על כל גוניהם, בשם "אללה".

ברור למדי שבאִסלאם מילאו האמנות והמוזיקה תפקיד מרכזי בגילוי המוחלט. ההשגה בשכל הייתה צורה אחת של ידע נרכש; דרך היופי, אותה ייצגה האמנות, נחשבה צורה אחרת של ידע, שנרכש על ידי נוכחות המאירה את לב המאמין. היופי נתפש כנוכחות האלוהי בקדוש.

אף הקוראן עצמו מתפקד כסמל – זהו ה"לוגוס" בצורת ספר. את היופי הנחווה בטבע, ובאופן מיוחד בעולם האמנות, ניתן לראות כגילוי פיזי של הקוראן בעולם הצורות. עבור המוסלמים, הקוראן בצורת ספר מייצג את דבר האל; ואולם, כל פרט בו – החל בקליגרפיה וכלה באופן קריאתו המלודי – מסמל את יופי האל בבריאה. זהו אמצעי להכיר את האל דרך החושים – הכרה החודרת אל הלב ובסופו של דבר אל נשמת המאמין.

באמנות האסלאמית, המהווה ביטוי חיצוני של מציאות פנימית, התפתח בימי הביניים מגוון רחב של אמנויות קדושות. אלה כללו קליגרפיה קוראנית, אדריכלות קדושה ודפוסים גיאומטריים. מטרתו של כל ביטוי אמנותי היתה לקדש את המונותאיזם בחיי היומיום. כך למשל, יופיו של הלבוש האסלאמי מצוי בעובדה שהוא תואם את המזג הקדום של האיש והאישה וממחיש את השמות האלוהיים "אל-ג'לאל" ו"אל-ג'מאל". הלבוש האסלאמי היה קשור מאז ומתמיד למעמד הכהונה, כמייצג שוויון ואת הקשר האישי לאלוהים. יתר על כן, הלבוש האסלאמי המסורתי שיקף את מהות האדם על ידי גילום הטבע הנבואי. במילים אחרות, הלבוש שיקף את שמות ותכונות האל, ולא את צורתו.

בדומה, בכל רחבי העולם המוסלמי ניתן למצוא סגנונות שונים של שטיחים ושטיחי תפילה – פרסיים, אפגאנים, או טורקיים. לפי המסורת היו המאמינים מתפללים כשהם ישובים על שטיחיהם, באופן המסמל את הופעת השמיימי במישור החומרי של הקיום. הם גם היו סועדים על השטיח או פשוט יושבים עליו, ובכך מסמנים איחוד בין הרוח לחומר. כה חשוב היה המרחב הקדוש, שאפילו תקרות המסגדים, למשל במסגדים הגדולים בדמשק ובאספהאן, מציגות עד היום סמלים אל-זמניים של עיגולים וריבועים המשקפים את הארכיטיפים הנצחיים. כך, הסמליות הבאה לידי ביטוי באמנות הפכה לאמצעי חשוב ביותר של הבעת הקדוש. ניתן להסיק שהמטרה העיקרית של אופני הביטוי הללו היתה להביא את הצופה אל סף התפילה והאיחוד הקדוש על ידי גירוי החושים, כאשר היעד הסופי הוא הכניסה אל הלב – גם אם פירוש הדבר עקיפת השכל וההכרה.

לכל אורך ההיסטוריה, אמיתות נצחיות דיברו אל בני האדם בשפת היופי ולא באמצעות החשיבה המופשטת. חלק מהשפה האוניברסלית הזו טמון ביכולת להביע את מסתרי האל. כך, עם התפתחותה של תיאולוגיה מופשטת בעולם המוסלמי, התפתחה גם תיאולוגיה הכורכת יחד את הקדוש והיפה.