אסתטיקה ואמנות על-פי "המטריאליסטים החדשים"

יותר מכל זרם פילוסופי אחר בעשורים האחרונים, הצליחו המטריאליסטים החדשים להשפיע על מגוון רחב של אמנים ויוצרים מתחומים אומנותיים שונים. הדוגמה המובהקת ביותר לכך הינה חליפת המכתבים המפורסמת בין הפילוסוף טימות׳י מורטון לבין הזמרת האיסלנדית ביורק. מורטון למעשה קורא לביורק לפתח קשיבות מוקסמת מהאחר, החוץ אנושי, ולתהות אחר יחסו אל יצירת האומנות. אך ביורק היא רק אחת מבין קבוצה הולכת וגדלה של יוצרים מתחומים שונים אשר נענים לקריאה של המטריאליסטים החדשים לשוב ולחקור את ההיקסמות של האדם מסביבתו החייתית והחומרית.

מקס ובר דיבר על תהליך ה״התפכחות מאשלייה״ (Disenchantment), במסגרתו אמורים היו הרציונליזם והחשיבה המדעית להוביל להתנערות מסכימות תיאולוגיות רחבות ומנרטיבים דתיים. בעקבותיו, תיאר גם מרסל גושה כיצד מימות הרפורמציה הפרוטסטנטית ועד היום, נסדקה למעשה האפשרות לארגן את כל מרחבי החיים (מדע, אומנות, כלכלה וכו׳) תחת שליטתה האקסקלוסיבית של הדת. עם זאת, רבים מצביעים כיום כיצד העת המודרנית מאופיינת דווקא בזירות רבות של היקסמות מחודשת (Re-enchantment): מטרנסדטנליזם אמריקאי ועד תנועת הניו אייג׳, דרך משנתו של קארל גוסטאב יונג וההתעוררות הניאו-פגאנית ברחבי אירופה - ניתן לראות כי גם האדם המערבי ״המפוקח״ עודנו מחפש סיבות לפעילות העולם, אשר יוצאות מגדר תחום הרציונל האנושי.

ניתן לתהות עד כמה ניסיונות אלו מעוגנים ב׳תיאולוגיה׳ ממשית, כלומר בחקירה סיסטמתית וסדורה אודות הנשגב. עם זאת, מדובר בכל זאת בניסיונות המבקשים לבסס את משמעות הקיום האנושי במה שהינו ״גדול מן האדם״. תוך הישענות על הפרספקטיבה הפילוסופית של ״המטריאליזמים החדשים״, אבקש להציג במאמר קצר זה זווית חדשה ומסקרנת אודות האפשרות של היקסמות מחודשת במודרנה, ואראה כיצד זו קשורה בהכרח באמצעים אסתטיים ואמנותיים.

"המטריאליסטים החדשים" הינו שם כולל למגוון גישות תיאורטיות ופילוסופיות שהחלו לצמוח מראשית שנות האלפיים ואילך. המשותף לגישות אלו הוא הקריאה להתבונן באדם כחלק אינטגרלי מתוך ״המטרייה״, כלומר החומר. במשך שנים כה רבות, טוענים המטריאליסטים החדשים, הורגלנו לחשוב על האדם דרך הבידול הקטגורי בין ״טבע״ ו״תרבות״, באמצעותו מוצב האדם כישות המצויה מחוץ (ולרוב גם מעל) הספרות המטריאליות השונות. בניגוד לכך, מבקשים המטריאליסטים החדשים לטשטש את הדיכוטומיה הקטגורית בין ״טבע״ ו״תרבות״ ולהראות כי האדם אינו נבדל מן המערכת האקולוגית החומרית המשמשת כמצע עבור התהוות העולם כולו. עצם תחושת הסובייקטיביות האנושית, לטענתם, אינה משקפת מרחב הכרתי טהור המצוי מחוץ לשצף ההתהוות החומרית - אלא דווקא מרחב המובנה על ידי המצע החומרי בו הוא שרוי, בהתאם למאפיינים הייחודיים של האורגניזם האנושי. אם כן, הוגים כגון ברונו לאטור, דונה הרוואי וג׳יין בנט מדגישים שוב ושוב כי ״להיות״ משמעו ״להתהוות יחד עם״, ותוך תלות אינהרנטית, במרכיבי החומר השונים. מרבית סיפורי ההיסטוריה של האנושות, אלו טוענים, לוקים ב״היבריס אתנופוצנטרי״ כאשר אלו דוחקים הצידה את השפעת המרחב החומרי על התהוות המוסדות והתרבות האנושית. בניגוד לכך, מבקשים המטריאליסטים החדשים להראות כי לא ניתן לספר את סיפורו של האדם ללא התייחסות לבקטריות המעיים, לתהליכי פוטוסינתזה, למשקפי הראייה ולריחות של פריחת ההיביסקוס, אשר לא רק עוטפים את האדם, אלא גם מעצבים אותו ומאפשרים את היותו.

כפי שניתן לחוש עד כה, הפרספקטיבה של המטריאליסטים החדשים נוקטת בפלורליזם פרשני רדיקלי, במסגרתו כל תופעה מובנת ביחס לאין ספור הזרמים החומריים שמרכיבים אותה ופועלים עליה. הבנה זו אף הביאה את המטריאליסטים החדשים לטעון כי יותר נכון להסתכל על תופעות העולם לא כ״דברים״ מסוגרים בתוך עצמם, שלהם גבולות ברורים, אלא כ״מכלולים״ גמישים, המורכבים מהתלכדויות רגעיות וחד פעמיות של כוחות שונים. מכלולים אלו, לטענתם, אינם מתארגנים במבנים סימטריים, היררכיים וסדורים (כפי שאלו מופיעים בדמיונות האנושיים) אלא באופן א-סימטרי, מבוזר ואף כאוטי במידה, בתוך תנועה מתמדת של התלכדות, התפצלות ומטאמורפוזה. מבני הסדר הסמליים שלנו אודות העולם, אם כן, משקפים דגמים או ״מפות״ אנתרופוצנטריים המבקשים ״לעשות סדר״ בתנועת העולם, אך לפי המטריאליסטים החדשים, מפות אלו מקבילות לניסיון להניח מסגרת תמונה על נהר שוצף - לעד אלו יהיו סטטיות וקשיחות מדי ביחס למציאות החומרית המתקיימת מתחת לפני השטח.

מה לנקודת המבט שבסיסה שיבה דטרמיניסטית אל החומר, ולהיקסמות מחודשת במודרנה? די הרבה, טוענת ג׳יין בנט בספרה "The enchantment of modern life״. ראשית, כפי שראינו, השקפת המטריאליסטים החדשים מגדירה את עצמה כאנטי-אנתרופוצנטרית ואף כפוסט הומאנית, שכן במסגרתה האדם אינו נחשב עוד כרב החובל היחידני של תנועת ההיסטוריה, אלא הוא מובן כחלק אחד מתוך רשת דינאמית ורחבה של תופעות שונות. אם כן, פרספקטיבה זו פותחת צוהר אל התבוננות באחרות החוץ אנושית ובמה שהינו ״גדול מהאדם״. התבוננות זו מתאפיינת בהכרח במסתורין, בהתרגשות, בפליאה, ואף ביראה מהבלתי ידוע - שכן, כאמור, תנועת ההתהוות של העולם מאופיינת במידה של כאותיות וחוסר סדר. ניתן אף להגיד שישנו סנטימנט אפופטי (השולל את הקטגוריות המוכרות לנו) בהתבוננות זו, שכן היא מכירה בקטנות של מבני הסדר הסמליים של האדם, אשר כושלים בהכלת העולם כפי שהוא באמת. כפי שהראה הפילוסוף ז׳יל דלז (שכתביו שימשו כהשראה חשובה מאוד עבור המטריאליסטים החדשים), לחשוב את העולם באמת, הינה פעולה שמחייבת פתיחות להפתעה ונטישה של מסגרות החשיבה הסדורות והיום יומיות. על האדם ״לצאת מעצמו״ ולתת את עצמו למשהו שגדול ממנו.

בנט מביאה את הגותו של הפילוסוף והמשורר הנרי דייוויד ת'ורו כדוגמה אחת מיני רבים להיקסמות מטריאלית במודרנה. שירתו, כך טוענת בנט, פתוחה לאותו סוג של קשב מלא בקסם, שער לפליאה המתעוררת מן המפגש בין האדם לסביבתו הטבעית. פליאה זו אינה מוכוונת למושא טרנסצנדנטי, הנמצא מחוץ לעולם, אלא לשצף ההתהוות של העולם עצמו, על החרקים, העשבים והאנשים שמעורבבים בו יחדיו. יותר מכך, ממשיכה בנט, תורו לא האמין בבידול הקטגורי בין ׳טבע׳ ו׳תרבות׳ וניתן למצוא בשירתו היקסמות גם מיצורי הכלאיים החומריים והאנושיים ומהשזירות בין מרחבים אלו. כך לדוגמה, מלבד האגמים, הצבאים והעצים, גם פסי הרכבת העזובים ויצירות הפרוזה האנושיות שימשו עבורו כמושאים של פליאה מטריאלית. 

חשוב עוד להוסיף כי פרספקטיבת המטריאליזמים החדשים מכירה בהדדיות האינסופית המתקיימת בין תופעות העולם השונות, המתהוות יחדיו בתוך רשת המקשרת, באופן אולטימטיבי, בין תופעות העולם כולן. הבנה זו - אודות תנועה אחידה של התהוות העולם, במסגרתה כל תופעות העולם ערוגות יחד באופן שלא ניתן להתיר אותו - הביאו חלק לאפיין את הגישה של המטריאליסטים החדשים כ״מוניסטית״. אם כן, במידה מרובה מצטרפת הגישה של המטריאליסטים החדשים לכוחות נוספים של ׳היקסמות מחודשת׳ במודרנה ביציאה נגד התפיסה האינדיבידואליסטית המערבית, הרואה באדם אטום מסוגר הנבדל מסביבתו. תפיסות אלו מדגישות, במקום זאת, את האופן שבו האדם שזור באופן אימננטי אל הקוסמוס כולו. כמו כן, גם המאפיין ה׳מוניסטי׳ של פרספקטיבה זו, נושא פוטנציאל רב להיקסמות מחודשת במודרנה המכוונת אל הכוח היצירתי והיחידני אשר דוחף את תנועת המטמורפוזה של העולם כולו (באופן שאינו שונה מזרמים דתיים רבים). בשנים האחרונות, הצליחו דגשים אלו של קישוריות ומוניזם להשפיע על גל חדש של אקולוגיה רוחנית במערב, אשר מצטרפת למטריאליסטים החדשים בקריאה לנטוש את ההבדלה בין טבע ותרבות, להבין את יחסי הגומלין העוצמתיים בין האדם לסביבתו ומתוך כך, לקרוא גם לאחריות אנושית מחודשת על המרחבים הטבעיים.

יותר נכון להסתכל על תופעות העולם לא כ״דברים״ מסוגרים בתוך עצמם, שלהם גבולות ברורים, אלא כ״מכלולים״ גמישים, המורכבים מהתלכדויות רגעיות וחד פעמיות של כוחות שונים. מכלולים אלו, לטענתם, אינם מתארגנים במבנים סימטריים, היררכיים וסדורים (כפי שאלו מופיעים בדמיונות האנושיים) אלא באופן א-סימטרי, מבוזר ואף כאוטי במידה, בתוך תנועה מתמדת של התלכדות, התפצלות ומטאמורפוזה. מבני הסדר הסמליים שלנו אודות העולם, אם כן, משקפים דגמים או ״מפות״ אנתרופוצנטריים המבקשים ״לעשות סדר״ בתנועת העולם, אך לפי המטריאליסטים החדשים, מפות אלו מקבילות לניסיון להניח מסגרת תמונה על נהר שוצף - לעד אלו יהיו סטטיות וקשיחות מדי ביחס למציאות החומרית המתקיימת מתחת לפני השטח.

יותר מכל זרם פילוסופי אחר בעשורים האחרונים, הצליחו המטריאליסטים החדשים להשפיע על מגוון רחב של אמנים ויוצרים מתחומים אומנותיים שונים. הדוגמה המובהקת ביותר לכך הינה חליפת המכתבים המפורסמת בין הפילוסוף טימות׳י מורטון לבין הזמרת האיסלנדית ביורק. באחד מן המכתבים כותב מורטון : "אני יכול לראות שני ׳ערוצים׳ מעורבבים אך נפרדים, כמו בפרדוקס: הקביעות ה׳אנושיות׳ שלנו אודות אמנות, מהן נובע מניפסט; ובריות שאינן אנושיות, מתקהלות, צוחקות, בוכות ותומכות וחותרות תחת ומאפילות על האנושי". מורטון למעשה קורא לביורק לפתח קשיבות מוקסמת מהאחר, החוץ אנושי, ולתהות אחר יחסו אל יצירת האומנות. אך ביורק היא רק אחת מבין קבוצה הולכת וגדלה של יוצרים מתחומים שונים אשר נענים לקריאה של המטריאליסטים החדשים לשוב ולחקור את ההיקסמות של האדם מסביבתו החייתית והחומרית, מחוץ למודלים האנתרופוצנטריים השגורים. הסיבה לכך, אולי, נטועה בדבריהם של חלק מבין הוגי המטריאליסטים החדשים, הטוענים כי אל מול כשלונם של מבני הסדר הסמליים של האדם בתיאור המציאות, דווקא המבט האומנותי והאסתטי הוא זה שמקרב אותנו יותר להבנה מיטבית אודות העולם. הפרספקטיבה האומנותית והאסתטית, אלו טוענים, קרובה יותר במהותה לתנועת ההתהוות של העולם: בניגוד להכרה הסמלית הרציונאלית, המבדילה בין קטגוריות מתוחמות, התצורה האסתטית מטיבה לבטא סנטימנטים כגון זרימה, מטמורפוזה, כאוס, קישוריות, יצורי כלאיים ועולם רבוי שזירות - המצויים, כאמור, בליבה של המטאפיזיקה של המטריאליסטים החדשים. על כן, זו נושאת כוח רב עבור תיווך ההיקסמות האנושית מפעפוע ההתהוות של העולם ומתנועתו המסתורית.

ישנם אף אלו שרואים בפילוסופיה של המטריאליסטים החדשים ׳פילוסופיה של חדשנות ויצירתיות׳, שכן במסגרת תנועת ההתהוות פועלים בכל רגע נתון תנאים חדשים לגמרי, המביאים ליצירתם של תופעות חדשות שלא היה להם תקדים עד כה. במידה מרובה, מבני החשיבה הסמליים והרציונאליים מפסידים מראש בניסיון לתאר שצף זה של התהוות יצירתית, שכן אלו משתמשים במנגנונים של הכללה וזהות מדומיינת בכדי לבצע רדוקציה מלאכותית לתופעות העולם הייחודיות והחדשניות. בניגוד לכך, הפרספקטיבה האומנותית והאסתטית, שבלב ליבה מצויים סנטימנטים של חדשנות ויצירתיות, מפגינה פתיחות גדולה יותר אל שצף זה של התהוות ומטמורפוזה יצירתית ועל כן זו מתאימה יותר לדובב, ולהעניק קול, למה שהינו ״גדול מהאדם״.