תיאולוגיה, דימוי ורגש

בפסיכולוגיה הנרקיסיסטית, מושגי האהבה הם בולעניים: האדם אוהב את הזולת כפי שדייג אוהב דגים, או כפי שהרעב אוהב שניצל ומשתוקק אליו. זוהי אהבה אסתטית, נקיה מכל זווית אתית או דתית. כשהמודל הזה מופיע בתוך יחסים תיאולוגים, כלומר- רגשות או תנועות נפשיות שמוכוונות כלפי א-ל, האהבה הנרקיסיסטית מתלכדת עם חווית הסגידה הדתית, כלומר עם התעוררות ה"פנימיות".

בין שלל ההבדלים הפעורים בין הפרקטיקה היהודית לפרקטיקה הנוצרית, ניתן להצביע על שניים: היחס לדימוי הוויזואלי, והיחס ל"פנימיות". המונח "פנימיות" מתייחס לתפיסה של בינארית של פנים וחוץ, לפיה הסובייקט הוא כעין מיכל שיש לו מעטפת חיצונית, ובתוכו מצוי ה"אני" שלו, נפרד וחתוך החוצה מתוך העולם. מתוך המבנה הזה נגזר הקונספט של הבעה עצמית והזדהות: ההבעה היא אירוע של פריצת התוכן הפנימי החוצה, מתוך המיכל הסגור, בעוד שהזדהות היא האקט ההופכי: הכנסה של חומר חיצוני, "אחר", אל תוך המיכל הפנימי.  

 באשר ל"דימוי" ו"לפנימיות", ניתן לומר שככל שהיהדות שוללת את האלמנטים הללו או מפחיתה בחשיבותם, כך מעלה אותם הנצרות על נס. התאולוגיה היהודית שמבוססת על שלילת הדימוי, תחייב את ניפוץ הפסל והתמונה, ותדגיש את הטרנסצנדנטיות האלוקית על חשבון האימננטיות שאותה הנצרות דווקא מעוניינת להדגיש באמצעות האינקרנציה. התאולוגיה היהודית תבקש להנציח את הפרקסיס ואת המילים הקדושות על חשבון עולם הרגש וההזדהות שאותם מאדירה הנצרות.

ביהדות, בניגוד לנצרות, החובה הלכתית איננה דוגמטית, ולכן היא לעולם איננה חלה על העולם ה"פנימי" במובן של "חובה עליך להרגיש כך וכך", או "חובה עליך להאמין ולחשוב שכך וכך". התפילה היהודית, למשל, מחייבת הפקת מסמנים, אך לא מחייבת הזדהות של המתפלל עם המסומנים שלהם. במובן הזה, התפילה היהודית, בניגוד לזו הנוצרית, לא נענית למבנה של "הבעה" וגם לא למבנה של קתרזיס שעשוי להגיע בעקבותיה.    

שני האלמנטים של "דימוי" ו"פנימיות" מופיעים זה לצד זה במסגרת של חוויה נרקיסיסטית. במונחים לקאניאניים, הנרקיסיזם שייך למשלב הדמיוני שבו האדם איננו מסוגל לפגוש את הזולת כ"אחר", אלא תמיד כהשלכה של עולמו הפנימי. כש"אני" מוחזר אליי מבעד למראה שמיוצגת על ידי אחר כלשהו, נוצרת חוויה של הזדהות עם עצמי באמצעות הזולת. אין כאן אמפתיה, משום שעל מנת שתתרחש אמפתיה יש צורך בחריגה מעצמי ופגישה ב"אחר", בעוד שבהזדהות נרקיסיסטית עם הזולת מתרחשת התענגות על עצמי תוך שימוש (לעיתים נצלני) בזולת.

לפי יצחק בנימיני, הנרקיסיזם הוא בראש ובראשונה אירוע תאולוגי. בספרו "סובייקט מסך" מתאר בנימיני את ארבעת השלבים של היווצרות הסובייקט במבנה הנוצרי\מערבי: ראשית, הסובייקט צופה באחר צלוב, צפייה שיש בה היקסמות. שנית, הצלוב נצפה על ידי הצופה, ומקריב את עצמו למען הצופה. שלישית, הצופה מזדהה עם הצלוב, הסובל, המקריב את עצמו, והנצפה על ידו. רביעית, התמזגות דמיונית של הסובייקט הצופה עם הצלוב הנצפה. הסובייקט הוא, בעת ובעונה אחת, גם צופה וגם נצפה-על-ידי-עצמו.

נמצאנו למדים שהדימוי, (על כפל המשמעות של המונח, שמופיע גם בצרפתית, שפתו של לאקאן: דימוי במובן של Image  וגם במובן של Imagine), הוא זה שעלול לכלוא את הסובייקט בתוך מיכל אטום, מדומיין, מנותק מהמציאות, חדר מראות שמאפשר לו אך ורק שיקופים של דמותו. במצב כזה, גם חוויה של רגשות ליבידינליים של אהבה או תשוקה, הן למעשה רגשות נרקיסיסטיים שמתופעלים על ידי עצמי ומכוונים כלפי עצמי.

לאור זאת אני רוצה להציע נוסחה, לפיה השילוב של אסתטיקה (חוויה נטולת ממד אתי או דתי), ושל היותה מופעלת על ידי זולת החיצוני לי, מייצר בהכרח אירוע נרקיסיסטי. נבחן את הנרקיסיזם המופעל על ידי דימוי, בשני אירועים דתיים: חווית הסגידה, וחווית הקרבה.

בפסיכולוגיה הנרקיסיסטית, מושגי האהבה הם בולעניים: האדם אוהב את הזולת כפי שדייג אוהב דגים, או כפי שהרעב אוהב שניצל ומשתוקק אליו. זוהי אהבה אסתטית, נקיה מכל זווית אתית או דתית. כשהמודל הזה מופיע בתוך יחסים תיאולוגים, כלומר- רגשות או תנועות נפשיות שמוכוונות כלפי א-ל, האהבה הנרקיסיסטית מתלכדת עם חווית הסגידה הדתית, כלומר עם התעוררות ה"פנימיות".

הנרקיסיסט לא מסוגל להפריד בין המציאות כשלעצמה לבין המשמעויות שהוא מעניק לה שמקורן בעולמו הסובייקטיבי. תאולוגיה נרקיסיסטית תיפול בהגדרה למה שהיהדות תכנה "עבודה זרה", משום שהיא לא מסוגלת לפגוש את מושא הסגידה שלה מבעד למיסוך ההשלכתי שהיא מלבישה עליו מתוך עולמה. היהודי יתבונן במתפלל הנוצרי בחשד וישאל: כיצד ניתן לדעת אם המאמין שחווה כעת חוויה קתרטית, לא בסך הכל משתמש בא-ל, מעמיד את אלוהיו בקצה של התשוקה הדתית, על מנת לתדלק עבורו את חוויית הסגידה?

גם מושג ההקרבה, (מושג שיש לו ניחוח דתי, הן ביהדות הן בנצרות), עשוי להופיע במודוס נרקיסיסטי כאשר הוא מתרחש במסגרת הנוסחה: חוויה אסתטית בשילוב "זולת" המפעיל אותה. כאמור לעיל, על פי בנימיני השלב השלישי בהיווצרות הסובייקט המערבי\נוצרי, מבוסס על הקרבה: הצופה מזדהה עם הצלוב, הסובל, המקריב את עצמו, והנצפה על ידו. בשלב הרביעי, כבר מתרחשת התמזגות דמיונית של הסובייקט הצופה עם הצלוב הנצפה. ישנו כאן, לדברי בנימיני, אקט של "הקרבה למען עצמי".

בתצורה הפוסט-מודרנית, העכשווית והמחולנת שלה, ההקרבה האסתטית-נרקיסיסטית באה לידי ביטוי ב"הקרבה למען עצמי", של חיי היומיום:   

תאוריות רבות העוסקות בסובייקט, מציינות את הפיצול הפנימי שהסובייקט נתון בו, בין האני (I) לבין העצמי (me). כאשר האני נעשה מודע לעצמו, הוא למעשה מתייחס אל העצמי כאל האובייקט, המושא, האחר. לטענתי, בעידן הפוסט-מודרני הפיצול בין "אני" לבין "עצמי" כאחר, איננו רק אפיסטמולוגי, אלא גם אתי. כיום, בעידן של סלפי ושל אסתטיזציה, הפיצול  בין ה"אני" ל"עצמי" מוקצן, על מנת ש"עצמי" יוכל למלא עבורנו את פונקציית ה"אחר"' גם בהיבט האתי. מה אם נחשוב על ה"עצמי", כמי שממלא עבורנו את דמותו של "האחר" המוסרי, זה שאנחנו צריכים לדאוג לו ולהקריב את עצמנו למענו?

נניח שפרט מסוים הוא נרקיסיסט, ולכן הוא "אוהב את עצמו". נשאלת השאלה: האם הסובייקט הנרקיסיסטי ממוקם יותר באוהב (את עצמו) או יותר באהוב (על ידי עצמו)? בניגוד לסטריאוטיפ הרווח כלפי הנרקיסיסט, שאיננו מסוגל לאהוב אלא רק להיות אהוב ולדרוש אהבה, התבוננות בתרבות היומיומית מראה שבניגוד לאינטואיציה שלנו, הנרקיסיסט של ימינו הוא דווקא האוהב. הוא אוהב... את עצמו. הוא היה אמור לאהוב מישהו "אחר", אבל מסיבה כלשהי הפוזיציה של האחר התרוקנה באופן רדיקאלי וכעת ה"עצמי" מאייש אותה.

בעידן הפוסט-מודרני הפיצול בין "אני" לבין "עצמי" כאחר, איננו רק אפיסטמולוגי, אלא גם אתי. כיום, בעידן של סלפי ושל אסתטיזציה, הפיצול  בין ה"אני" ל"עצמי" מוקצן, על מנת ש"עצמי" יוכל למלא עבורנו את פונקציית ה"אחר"' גם בהיבט האתי. מה אם נחשוב על ה"עצמי", כמי שממלא עבורנו את דמותו של "האחר" המוסרי, זה שאנחנו צריכים לדאוג לו ולהקריב את עצמנו למענו?

באותו אופן, במסגרת של פרקטיקת "הקרבה", הסובייקט הנרקיסיסט הוא זה שנמצא בעמדת המקריב, כאשר המושא שלמענו מתבצעת הקרבה זו, הוא "הוא עצמו". נציע דוגמה אחת לעניין זה, בבחינת מעט המחזיק את המרובה:

בכתבה במדור פופולרי באתר YNET, מופיעה הכותרת הבאה:
"לא בוגדת, נאמנה לעצמי: כך פירקתי שתי משפחות."

קריאה ראשונה עשויה לגרום לנו לחשוב שמדובר באסתטיזציה במובן הפשטני של המונח: כבר לא מעניין אותה "אתיקה", כבר לא מעניין אותה ההיבט המוסרי של מעשיה, "אכפת לה רק מעצמה". אך לאחר קריאת הכתבה עצמה, עולה לנגד עיננו אתיקה מסוג אחר. הכותרת "לא בוגדת, נאמנה לעצמי", מלמדת שהמושג "נאמנות" כהשהיית האני למען האחר, השהיית ה"דאגה לעצמי", האתית ביסודה, מותמרת לאתיקה חדשה, אתיקה נרקיסיסטית, שבה אני אכן משהה את עצמי למען האחר, אבל האחר הוא אני, כלומר- "עצמי".

ואכן, עיון בכתבה עצמה חושף את השורשים התאולוגיים (הסמויים, או מוכחשים) של הבחירה שלה: השיח שמצוטט בשמה של האישה, מתמקד באהבה הגדולה שהייתה לה לבעלה הראשון, בעובדה שהיא עדיין אוהבת אותו, ובאומץ הכרוך בלוותר עליו ועל משפחתה, על מנת להגשים את אהבתה לאבא של ילדה מהגן של בתה. היא משוחחת על עצמה במונחים תאולוגיים, דתיים, של צלוב: היא באמת מקריבה, באקט הירואי, את כל היקר לה, בעל אהוב, ילדים, משפחה, למען איזשהו "עצמי" שדורש זאת ממנה.

לסיכום, נדמה כי התאולוגיה הנוצרית, המדגישה את הדימוי ואת הפנימיות, הניחה את היסודות המערביים המאפשרים ל"עצמי" לעבור טרנסצנדציה ולהתמקם מחוצה לו. בכך, מתאפשר לסובייקט לנקז, באקט אסתטי טהור, את האהבה, התשוקה ההתמסרות והאהבה, אל תוך מושא שאיננו אלא הוא עצמו.