כאשר הא-ל נהנה מעולמו: ברכה על היופי

נוסח התפילה היהודית ומטבע הברכות החלו לבוא לעולם מתוך מציאות של העדר השראת שכינה אחרי חורבן בית המקדש הראשון, על מנת לחנך את האדם מישראל לתודעה של מפגש עם א-לוהים נסתר אבל נוכח, שברא את העולם ומנהיג אותו, ואין דבר שאינו קשור בו. "ברכות הראייה" מגיבות לתופעות טבע, או מקומות בעלי משקע לאומי משמעותי, הנצפות על ידי היהודי – ובתוכם, ברכה על יופי אנושי או טבעי: "ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם שככה לו בעולמו", או בניסוח קדום יותר "שככה לו בריות נאות".

בעולם ללא התגלות, החיפוש של האדם או הקהילה אחר הא-לוהים מקבל משמעות חריפה וקיומית, והקול - כוח הדיבור האנושי - מקבל תפקיד מרכזי בתוך המערכת הדתית. כך, נוסח התפילה היהודית ומטבע הברכות החלו לבוא לעולם מתוך מציאות של העדר השראת שכינה אחרי חורבן בית המקדש הראשון, על מנת לחנך את האדם מישראל לתודעה של מפגש עם א-לוהים נסתר אבל נוכח, שברא את העולם ומנהיג אותו, ואין דבר שאינו קשור בו. בין הברכות, "ברכות הראייה" מגיבות לתופעות טבע, או מקומות בעלי משקע לאומי משמעותי, הנצפות על ידי היהודי – ובתוכם, ברכה על יופי אנושי או טבעי: "ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם שככה לו בעולמו", או בניסוח קדום יותר (תוספתא ברכות ו, ד)  "שככה לו בריות נאות".       

 מה משמעותה של ברכה זו, ומהי התודעה הדתית שהיא רוצה לחולל? הביטוי "שככה לו" הינו ביטוי מקראי יחידאי בפיו של משורר התהילים, המתפעל מסדרי החיים של העם היהודי בשלוותו, המתוארים בפסוקים הקודמים אליו: "אֲשֶׁר בָּנֵינוּ כִּנְטִעִים מְגֻדָּלִים בִּנְעוּרֵיהֶם בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיֹּת מְחֻטָּבוֹת תַּבְנִית הֵיכָל. מְזָוֵינוּ מְלֵאִים מְפִיקִים מִזַּן אֶל זַן צֹאונֵנוּ מַאֲלִיפוֹת מְרֻבָּבוֹת בְּחוּצוֹתֵינוּ.  אַלּוּפֵינוּ מְסֻבָּלִים אֵין פֶּרֶץ וְאֵין יוֹצֵאת וְאֵין צְוָחָה בִּרְחֹבֹתֵינוּ. אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁה' אֱלֹהָיו" (תהלים קמד יב-טו), והמכיר בכך שכל הטובה שהעם שרוי בה הינה ביטוי לאהבתו של הא-ל כלפיו.

הביטוי "שככה לו" הושאל למטבע הברכה על יופי, שם הוא מתייחס ל"חווייתו" של הא-ל עצמו, ה"נהנה" מן היופי הקיים במציאות המוחשית ומאושר בו. בשני המצבים האידיליה היא חומרית ומשקפת קירבה במערכת יחסים בין המעניק למקבל.

בתיאור בתהילים יש שפע חומרי שמבטא קירבה והענקה של הא-ל לעמו, בעוד שהברכה מתייחסת לשפע של יופי הקיים בעולם הפיזי שהא-ל עצמו שמח בו. בשניהם קיימת דמות הצופה במערכת היחסים – משורר התהילים או היהודי המברך – המתוודעת אל קיומה ומביעה אותה.

 אם כן, המטבע "שככה לו בעולמו" אינה ברכת הודיה על כך שהא-ל יצר בעולמו נברא שהוא יפה כל כך, אלא ברכת השבח; שבח לא-ל על היופי הקיים במציאות, והצהרה על כך שיש לא-ל עצמו קורת רוח ממנו. בלשון אחרת, הברכה מבטאת את השלמות המשתקפת ביופי. היופי הנראה נושא בתוכו זיקה אל האלוקי, ומזכיר לאדם הרואה שהא-ל חפץ במציאות ושמח בה. נראה כי תוכנה מזכיר את האמור בסופו של כל יום מימי הבריאה, "וירא א-לוהים כי טוב" (ברא' א, יא).

בתיאור של שביעות רצונו ו"התרשמותו" של הא-ל מן המציאות, יש התייחסות אל מה שקורה בא-לוהות בעקבות המפגש עם המציאות, ולכן לא מצוינת בברכה פעולה אלוקית (כגון: בורא פרי הגפן) הבאה בה לידי ביטוי, כבנוסח המצוי ברוב הברכות. הברכה מובילה את האדם מן ההתפעלות האסתטית שלו עצמו מן המציאות, דרך ההתוודעות אל "חווייתו" של הא-ל ביחס למציאות, אל ההתפעלות מן הא-ל.

הביטוי "שככה לו" מתייחס ל"חווייתו" של הא-ל עצמו, ה"נהנה" מן היופי הקיים במציאות המוחשית ומאושר בו. בתיאור בתהילים יש שפע חומרי שמבטא קירבה והענקה של הא-ל לעמו, בעוד שהברכה מתייחסת לשפע של יופי הקיים בעולם הפיזי שהא-ל עצמו שמח בו. בשניהם קיימת דמות הצופה במערכת היחסים – משורר התהילים או היהודי המברך – המתוודעת אל קיומה ומביעה אותה.

על ידי "העברה" של החוויה האסתטית של האדם אל "חווייתו" של הא-ל, נוצרת הבחנה חדה בין היוצר ליופי הנוצר על ידו, תוך שמירה על זיקה בלתי אמצעית ואפילו "אישית" ביניהם. לפי דברים אלה, משמעותה של הברכה על יופי היא בכך שהאדם אינו נשבה בקסם היופי, היכול להטעותו ולפתותו לראות בחזותי את האלוקי, אלא פוגש באמצעותה את הא-ל המתפעל, אף הוא, מן היופי בעולם. מבחינה זו, ברכה זו מהווה התערבות מבריקה בחווייתו של האדם, הנותנת לו, מחד, לחוות את היופי הטבעי בכל עוצמתו, ועוזרת לו, מאידך, להתרומם מתוכו אל האלוקי, בלי להיתפס לאלילות.

ברכה זו עומדת בניגוד קוטבי לתפיסה הגנוסטית ביחס למציאות הנבראת ויחסו של הא-ל כלפיה. העולם הוא מקום טוב ורצוי. עצם העובדה שהאדם הרואה יופי צריך לברך על "הנאתו" של הא-ל, מציגה את ההנאה האסתטית האנושית כמקבילה ל"הנאה" האלוקית. בתור שכזו, ההנאה האסתטית האנושית נתפסת גם היא כאצילית ונעלה.

על פי ההלכה היהודית, הברכה על יופי מתייחסת ליופי טבעי: "הרואה בריות נאות ואילנות נאים" (תוספתא שם); כמו שיצירת האמנות מעידה על רוחו של האמן, היופי הטבעי מעיד על אהבתו של הא-ל כלפי עולמו. החוויה האסתטית הינה הנקודה בה מגלה האדם את ההנאה האלוקית, ועליה הוא מברך.